מחשבות שחשבנו לשתף

איך מאכזבים ילדים?

אנשי המחר, יש הבדל מאד מעניין בין צורך ובין ציפיות.

הילדים שלי מבקשים ממני עוד ממתקים ועוד צעצועים – אלו הציפיות שלהם ממני.

אם אני נותן להם עוד ממתקים וצעצועים אני עונה לציפיות שלהם. מענה לציפיות נקרא ריצוי. כשאני מרצה את הילדים שלי, ברוב המקרים, האמון שלהם בי יורד והם פחות מאושרים לאורך זמן.

אבל, מה שממש חשוב לילדים שלי לקבל ממני זה גבולות ברורים והמון חום ואהבה – זה הצורך שלהם ממני.

מענה לצורך נקרא מתן ערך. כשאני נותן ערך לילדים שלי האמון שלהם בי עולה והם יותר מאושרים לאורך זמן.

יש פה פרדוכס, כי במקרים רבים דווקא כשאני נותן לילד את מה שהוא רוצה אני פוגע באושר שלו ובאמון ביננו.

הבעיה כמובן שאף ילד לא בא לאמא שלו ואומר לה "אמא – אני צריך גבולות ואהבה בבקשה". כלומר, הציפיות הן מאד ברורות, קל לתת להן מענה. הצורך, בהרבה מקרים, לא כל כך ברור, ויותר מורכב לתת לו מענה.

אותו הדבר נכון במקרים רבים גם עם מנהלים ועובדים – הרבה עובדים באים למנהלת שלהם ומבקשים ממנה להוריד מהם עומס. אלו הציפיות שלהם. ריצוי שלהם ע"י הורדת עומס במקרים רבים (כמובן שלא תמיד) עשוי לייצר אבטלה סמויה והעדר לחץ חיובי (לחץ שגורם לעובד להתאמץ ולהתפתח). מה שעובדים צריכים במקרים רבים זו חניכה והכשרה של ניהול עצמי. זה יביא להם ערך ויבנה אמון עם המנהלת.

בדיוק כמו עם ילדים – הרבה עובדים מיחצנים שהם עמוסים וישמחו לפחות עומס, אבל כמעט אף אחד לא מגיע לבוסית שלו ומבקש חניכה והכשרת ניהול זמן.

אנשי המחר, איך אתם מבחינים בין צורך ובין ציפיות אצל הילדים שלכם? מה אתם עושים כדי לא לרצות אותם?


עוז גוטרמן ניב פרן