הצבת גבולות בזמן התקף זעם?! - התמודדות עם אנשים כועסים – חלק ב:

כבר שלושה ימים שאני חושב איך לכתוב את הפוסט הזה – בנושא הזה כל כך קל ליצור את הרושם הלא נכון ואפילו ליצור נזק. אבל מצד שני הדברים חשובים וחיוני להכיר אותם.

בעקבות שאלה של חבר בקבוצה כתבתי בפעם הקודמת על שלושת הכלים להתמודדות עם זעם של אחרים: חמלה, גבולות ושיקוף.

בפוסט הקודם עסקתי בחמלה ואכן זה כלי מועיל כאשר מדובר בזרים או במצבים בהם אין לנו יותר מידי מה להפסיד.

היום אצלול לכלי שיוצר הרבה יותר מחלוקת ושדורש יישום יותר מדויק ועדין: גבולות.

אחד הרגעים הקשים ביותר לאורך הקריירה המקצועית שלי היה כשנכנסתי למשרד של מנכ"ל חברת תקשורת גדולה (אני לא כותב את השם כדי למנוע זיהוי של האדם שאותו אני מתאר). כמו תמיד בכניסה ללשכת המנכ"ל ישבה מזכירה והקלידה במהירות במחשב. היא כמעט לא הרימה אלי את העיניים מהמסך ואני ישבתי על ספה רכה, עברתי בראש על הפרטים לפגישה והרגשתי את הלב דופק. זאת הייתה בין הפעמים הראשונות שעבדתי עם הנהלה של חברה גדולה והייתי צעיר מאוד, מתחת לגיל 30, כשכל המנהלים היו מעל גיל 40. כבר מהשיחות הראשונות היה ברור שאני עומד להציע שינויים מרחיקי לכת ושהם לא יקבלו בקלות את הצורך בשינוי מעמיק. בנוסף, כולם הזהירו אותי מהטמפרמנט של המנכ"ל שעמדתי לפגוש. צרחות היו עניין שבשגרה בחברה.

כשנכנסתי מייד ראיתי שהוא לא במצב רוח טוב. גם הוא לא הרים עיניים והמשיך להקליד במחשב, היה ברור שמשהו או מישהו מעצבן אותו. כשהוא הרים אלי מבט בסופו של דבר, הוא הושיט יד בלי לקום והתחיל מייד לדבר. הוא ביקש משהו דומה לתהליך שעשיתי בחברה אחרת. הסברתי לו שזה פחות מתאים לסוג החברה שלהם והצעתי תהליך מעט אחר. מייד ראיתי את הזעם עולה בעיניו. לקחו בסך הכל 5 דקות של שיחה והוא כבר התחיל לנבוח עלי.

זה לא היה ממש חריג, ידעתי שהוא צועק על רוב האנשים שאיתם הוא עובד, אבל הרגשתי את הלב שלי מאיץ והבנתי שאני מתחיל להזיע. רציתי להציב לו גבול ברור, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה בלי שזה יהפוך לעימות ולכן פשוט שתקתי. זה עצבן אותו אפילו יותר והצעקות רק התגברו.

לקחו לי עוד כמה דקות לאזור אומץ ולהסתכל עליו במבט שהשתדלתי להכניס לתוכו כמה שיותר הערכה ואמרתי לו שאני מאוד מעריך אותו ולכן לא רק שאשלח המלצות לאנשים רלוונטיים לתהליך שהוא רוצה, אלא גם אכתוב באופן מסודר מסמך עם המלצות לאופן ניהול התהליך, כדי שיהיה להם בסיס להמשך. כשהוא שאל למה הכוונה בהמלצות, הסברתי שאני לא אעבוד איתם ואמרתי שלדעתי בגלל הצעקות הוא גם מפסיד לא רק אותי אלא גם אנשים טובים אחרים שהיו יכולים לתרום וללמוד ממנו. זה לא היה משחק, זו הייתה כוונה אמיתית שלא להמשיך לעבוד איתם באופן ההתנהלות שלו.

בסופו של דבר הצבת הגבול תרמה וגרמה לכך שעבדנו יחד, אבל בדיוק אותן המילים, שהיו נאמרות בדרך שונה, היו יוצרות נתק מוחלט בינינו.

כאשר היחסים הם חד פעמיים או שהזעם הוא חד פעמי, לרוב אין טעם בהצבת גבולות. אבל ביחסים מתמשכים ובזעם שחוזר שוב ושוב אין ממש ברירה אחרת.

במצבים בהם צריך להציב גבולות, התהליך הזה יכול ליצור עימות חזיתי אם לא עושים אותו בצורה נכונה. אז איך עושים אותו בצורה נכונה? אז הנה כלים מרכזיים:

א- הצבת גבולות מתוך רוגע ולא מתוך כעס: כעס אינו כלי להצבת גבולות – הוא רק יוצר עימותים מיותרים ומונע אפשרות לשיח.

ב- הקפדה על מילה: אם אתה מצהיר על משהו תתכוון אליו ותהיה מוכן לשאת בתוצאות. אל תזלזל בעצמך.

ג- ביטוי של הערכה לזולת: אל תתקוף! להפך – התמקד בעוצמות והיכולות של הזולת.

ד- דוגמה אישית: התנהגות בהתאם לסטנדרט שאנו דורשים מהזולת.

הכלים האלה הם הבסיס להצבת גבולות במצבי כעס, אבל הם לא פועלים ללא הבסיס של החלק הראשון – חמלה.

אז מזמין את מי שלא קרא לחזור לפוסט הראשון, ושיהיה שבוע מקסים לאנשי המחר.

עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.