הרוגע שבתוך הזעם - התמודדות עם אנשים כועסים:

חבר בקבוצה שלח לי הודעה ושאל אם אני יכול לכתוב על כעס והתמודדות עם כעס.

"כעס של מי שאלתי?" יש פער גדול בין כלים להתמודדות עם כעס שלנו לכעס של אחרים.

"כעס של אחרים – קשה לי עם התפרצויות כעס של אחרים" הוא השיב.

השאלה שלו הזכירה לי אירוע שקרה לי באחת הכיתות לפני כמה שנים: סטודנט דיבר במהלך הרצאה. ביקשתי שיפסיק והסברתי שזה מפריע לי ולכיתה להתרכז וגם הוספתי שלא מפריע לי אם הוא יכתוב על דף או ישלח ווצאפ במקום לדבר בקול רם.

הוא המשיך לדבר והערתי לו שוב. בפעם השלישית אמרתי שבפעם הבאה אבקש ממנו לצאת מההרצאה וציינתי שוב שאין לי בעיה שיכתוב, פשוט שלא יפריע לכולם.

בפעם הרביעית אכן ביקשתי ממנו לצאת ולבוא אלי בסוף ההרצאה. הוא הביט בי וראיתי את המצח שלו מתקמט. הוא הביט לי ישירות בעיניים וקם לאט. הפנים שלו היו קפואות וקרות. הוא סיים להתרומם ואז דיבר אלי בשקט. "אתה יודע," הוא שאל אותי "למה עברתי מהאוניברסיטה הפתוחה לכאן?"

"לא," עניתי לו "לא היה לי מושג שלמדת במקום אחר".

הוא התעלם מהתשובה והמשיך לאט ובפנים קפואות – "העיפו אותי כי הרבצתי למרצה...". הוא הביט בי בזעם שכמעט זלג מעיניו וכל האולם עצר לרגע את נשימתו.

הבטתי עליו ובתוכי התחוללה סערה שלא יכולתי להראות על פני. בניגוד למה שאפשר לחשוב זאת לא הייתה סערה של כעס או פחד. אני מתאמן כבר הרבה שנים באומנויות לחימה (בעיקר קרב מגע ואגרוף) והיה ברור לי שאסתדר בכל מקרה ואני גם מלמד טכניקות של מניעת לחימה כך שהיה ברור לי שהדברים לא יגיעו לידי כך. האיפוק היה מליצור שיחה שתגרום לו להשפלה ליד שאר הסטודנטים. שיחה שתוציא אותו אפילו יותר רע ותלבין את פניו ברבים.

הסתכלתי עליו וראיתי אדם במצוקה. ראיתי אדם שהקושי שלו להתמודד עם הזעם שמציף אותו פוגע בו פעם אחר פעם בכל אחת ממערכות חייו. ראיתי אדם שנמצא במצוקה ובכאב. ראיתי אדם שמושיט אלי יד.

"זה נשמע ממש מעניין," אמרתי לו אחרי רגע של חשיבה, "בטח הייתה לך סיבה ממש טובה. אבל אנחנו במהלך הרצאה אז תספר לי על זה כשאתה בא אלי בסוף ההרצאה."

התגובה שלי הפתיעה אותו והוא השפיל מבט ויצא מהכיתה.

דיברנו 20 דקות בסוף ההרצאה (היה לי שיעור נוסף אחרי חצי שעה והייתי חייב ללכת) ונפגשנו אחר כך לעוד 40 דקות. דיברנו על שליטה בכעס ועל הנזקים שהקושי בתחום הזה יוצר כל הזמן בחייו. בשתי השיחות הוא היה עם דמעות בעיניים. נשארנו בקשר טלפוני עוד מספר חודשים והוא בסופו של דבר גם פנה לטיפול קוגניטיבי והצליח לשפר את ההתמודדות עם רמת הזעם שלו.

יש שלושה כלים להתמודדות עם זעם של אחרים: חמלה, גבולות ושיקוף.

על שיקוף וגבולות אכתוב בשבוע שבועיים הקרובים. חמלה היא אחד הכלים החשובים ביותר כשמתמודדים עם זעם של אחרים. לא יכולתי לנהל את המקרה הזה בלי חמלה. חמלה היא היכולת לראות את הקושי של האחר ולזהות את המצוקה שלו, בין אם הוא צודק ובין אם לא. הכלי החשוב הזה דורש מאתנו לוותר על השאלה מי "צודק" ועל הניסיון להיאבק באדם האחר ו"להראות לו" ובמקום זה להתמקד במצוקה של האחר. כמו כל כלי חמלה לא מתאימה לכל מצב, אבל במצבים בהם מדובר בזרים או שאין לנו מה להפסיד היא הכלי המרכזי והחשוב ביותר – בכביש לא אכפת לי להתנצל גם אם האחר הוא זה שהיה לא בסדר. בתור אני מעדיף לתת למישהו לעבור גם אם הוא לא צודק בכעס שלו. גם מול ילדים, עובדים, מנהלים, בני זוג וכו' חמלה היא בסיס חשוב ליכולת להתמודד. היא גם מרגיעה אותנו ומאפשרת לנו ליצור רגש חיובי למרות הכעס של האחר.

כדי לטפח חמלה צריך לראות את המצוקה של האחר. אני לפעמים ממש מדמיין את הנזק שהכעס יוצר לתאי הלב של האדם שמולי. דרך נוספת לטפח חמלה היא להתמקד בהבעות הפנים של האדם שמולנו, ממש לראות את התכווצות השרירים כתוצאה מהכעס.

בשבוע שבועיים הקרובים ארחיב על הנושא ואתם מוזמנים להמשיך לפנות עם בקשות לגבי כל תחום. יום מקסים לכל אנשי המחר

עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הוואצאפ של מר מחר.