מחשבות שחשבנו לשתף

התעשייה שתפקידה לגרום לנו להרגיש רע כדי להרוויח:


לפעמים הילדים ואני מחברים מקרן למחשב וצופים יחד במשהו על הקיר. אנחנו תמיד מחפשים תכנים שיגרמו לנו להרגיש טוב – משהו מלבב ולא מדכא (אף פעם לא הבנתי למה שנרצה לצפות במשהו שיוצר בנו תחושות שליליות ומוריד את רמת האושר שלנו).

אז צפינו יחד ב"משפחה מודרנית". סדרה הומוריסטית עם הרבה אהבה בין בני המשפחה למרות כל הפגמים שלהם. הסדרה מצחיקה, חיובית ומלאה בחום, אבל כמו כל סדרה – כמעט כל היבט שלה יוצר בנו חסך: הבתים שבהם הם גרים ומוצגים כבתים פשוטים אבל הם ענקיים ויוקרתיים, הגינות ענקיות ומעוצבות להפליא, המכוניות חדשות ונקיות, כולם לבושים בבגדי מעצבים, כל הגברים והנשים הם למעשה דוגמנים – הכל מכוון כדי לגרום לנו להרגיש שמשהו אצלנו לא בסדר, שאנחנו צריכים יותר.

אני אומר את זה בצורה ברורה – כל התכניות האלה לא עוברות **ליד **המוח, המוח שלנו הוא כמו ספוג, והכל נספג פנימה. התכניות האלה מציגות "מציאות נורמאלית", כאילו שזה הסטנדרט של כולם. גם המוח שלכם קולט את זה – ככה אנשים אמורים להראות, ככה אנשים אמורים לגור, ככה אמורה להראות גינה וכו'. התוצאה היא תחושה של חסך, שמשהו אצלנו לא בסדר ואנחנו צריכים יותר.

היות ואני כבר יכול לדמיין את התגובות אגיד מראש – סדרה אחת לא משנה הכל, אבל היא חלק מהרבה מאוד מסרים כאלה שעוברים אלינו. אני גם לא חושב שהמפיקים עושים את זה בכוונה. זה פשוט נראה יותר טוב ולכן מוכר יותר, אבל התוצאה היא אותה התוצאה.

בסופו של דבר התכנים האלה יוצרים מציאות. במקום שאנשים יבחרו בחיים פשוטים – בבית קטן וחם, בגינה פשוטה שהם מטפחים בעצמם, בלקנות רק את מה שצריך ומה שאפשר לקנות מיד 2, הם מרגישים שמשהו חסר בחיים שלהם ומחפשים לקנות יותר – בתים גדולים יותר, בגדים יקרים יותר, חופשות יקרות יותר ומותגים נחשבים יותר.

אנשי המחר, האם אתם רואים את הדרך שבה התכנים האלה חודרים גם לראש שלכם ושל הילדים שלכם? או שאולי אתם חושבים שאני מגזים ולכל זה אין בכלל השפעה? אשמח להבין איך אתם רואים את זה.

עוז גוטרמן ניב פרן

עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.