בשבוע שעבר חוויתי רגע מרגש, כזה שנשאר איתך בלב לכל החיים.
ביתי הגדולה יעל סיימה את התואר הראשון בהצטיינות יתרה ועלתה בטקס לבמה, מול כל ההורים והבוגרים, כדי לקבל את ההצטיינות מהנשיא.
גם אני הייתי שם, אבל מהצד של המרצים (זאת הסיבה לבגדים המצחיקים - לא, אנחנו לא בהוגוורטס) וכשהיא עלתה לבמה עליתי איתה כדי לחבק אותה (בתמונה, כולל אביתר שהגיע בריצה) – וכך נפגשו, כמרצה וסטודנטית וכאב ובת על הבמה בחיבוק.
כשאנשים רואים שהיא סיימה בהצטיינות יתרה הם לא רואים את התהליך – את זה שהתואר לא תמיד הלך לה חלק. אם תשאלו את יעל היא תספר לכם שהציונים הראשונים שלה היו די ממוצעים. אם ממש תחקרו היא גם תספר לכם שהיא בחרה מהרגע הראשון להתמקד בתהליך ולא בתוצאה. בסוף כל מבחן היא הייתה מקדישה זמן לבדיקה עצמית ושואלת את עצמה: עכשיו שאני יודעת את הסוף, מה הייתי עושה אחרת? האם הייתי לומדת אחרת? מסכמת אחרת? פותרת באסטרטגיה אחרת את המבחן? שואלת שאלות אחרות את המרצה? היא גם דיברה עם הסטודנטיות שהיא הכי מעריכה ושאלה אותן מה הן עשו וחשבה מה מזה היא יכולה ליישם.
הציונים במבחני האמצע שלה בסמסטר הראשון שבשנה הראשונה היו בינוניים, בכמה היא אפילו נכשלה במועד הראשון, אבל מסמסטר לסמסטר הציונים שלה עלו. השנה האחרונה הייתה כמעט כולה מאיות. גם אז היא שאלה את עצמה - מה היא יכולה לעשות טוב יותר.
הרגשנו מוקפים באהבה. קולגות וחברים שלה ללימודים באו לפרגן ולהגיד כמה היא חכמה ומוכשרת. המחמאות באו מהלב וכך התקבלו, אבל אם אתם רוצים לחזק אנשים תחמיאו להם על מה שבשליטתם, כי שם באמת נמצא ההישג שלהם ושם גם באמת נמצאות ההזדמנויות שלהם לצמיחה.
כשעליתי על הבמה וחיבקתי את יעל לחשתי לה "ילדה חרוצה וממוקדת שלי - אני כל כך גאה בך!"
עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.
Comentários