מחשבות שחשבנו לשתף

תסבירו לי למה לא מתקדמים למצלמות?

אנשי המחר,

כמו שרובכם בטח קראתם ושמעתם, לפני 3 ימים סבתא שנכנסה לגן מצאה את הנכד שלה, פעוט בן פחות משנתיים, קשור כמו מומיה בתוך חיתולים, בלי יכולת לזוז, וצורח, כשהגננות יושבות בחוץ מעשנות סיגריה.

זה לא חד פעמי, הן הסבירו שזה הנוהל הרגיל שלהן כשילד מסרב לישון.

כאבא יש תחושה אמיתית של חוסר אונים, הרי אתה אף פעם לא באמת יודע. (ברוב מקרי ההתעללות דווח על קשר טוב ותחושת אמון של ההורים כלפי הצוות לפני שנחשפה ההתעללות).

מצד שני, מקרי ההתעללות כנראה היו קיימים תמיד, אבל היום, ברוך השם, יש לנו מצלמות.

למה לא לחייב את מוסדות החינוך להשתמש בהן ולהוריד את חוסר הוודאות של כל הצדדים?

עכשיו, שנים רבות הייתי מורה ואני מבין את החשש של אנשי החינוך ממצלמות שפועלות תמיד והורים שרואים כל הזמן הכל.

החשש שכל אמא/אבא יתקשרו כל יום עם טענות קטנוניות ואין סופיות למה לדעתם נעשה עוול לילד שלהם, לא הקשיבו לו מספיק, לא ענו לו יפה וכו'

זה באמת קשה, וזה שינוי שצריך לנהל אותו ולהבין איך מאפשרים לאנשי החינוך להתנהל בתוכו באופן שפוי.

לפני כמה שנים ליוויתי בכירים במשטרה כשהתחילו להכניס את מצלמות הגוף לשוטרים – ואותן התנגדויות בדיוק עלו מהשוטרים בשטח. הם הסבירו למה בלתי אפשרי לשוטר לעבוד כשהכל מצולם ולמה זה יפגע בביטחון במקום לקדם אותו. יודעים משהו? זה מהלך מצוין שהעלה את רמת השיטור והביטחון בכל מקום שהוכנס.

גם במקרה הזה, אני בטוח שיהיו חבלי לידה, אבל תוך 4 שנים לא נבין איך חיינו בלי מצלמות במוסדות החינוך, ולמה הסכמנו כל כך הרבה שנים בתירוצים קלושים של נוחות לא להשתמש בהן. כמובן שזה גם יעלה את רמת החינוך ורמת הצוותים שמטפלים בילדים שלנו. פידבק תמיד עושה את זה לאורך זמן

אנשי המחר, מה דעתכם? אני מפספס פה משהו?


עוז גורטמן ניב פרן

ניס פרן ועוז גוטרמן מזמינים אתכם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.