מחשבות שחשבנו לשתף

למה ראיון אישי הוא כלי מיון כל כך גרוע ומה אפשר לעשות עם זה


באחד התפקידים במילואים הייתי אחראי מקצועית על מיונים באחת מיחידות הרפואה המבוקשות ביותר. בהדרכה שעשיתי לסגל בנושא, הסברתי שאחת הסיבות שראיון אישי הוא בעל תוקף ניבוי כל כך נמוך היא שהוא מושפע מהמון דברים לא רלוונטיים לתפקיד, לדוגמה מכמה המועמד יפה. הסגל היה מורכב מאנשי מקצוע מיומנים והם מיד אמרו שזה אולי נכון לממיינים חסרי ניסיון או לאנשים שלא בקיאים בתחום, אבל ברור שלא להם.

אחרי ההדרכה בלי שהם ידעו ביקשתי מאחת המש"קיות לדרג את כל המועמדים והמועמדות לפי היופי. היא לא הייתה חלק מהממיינים ולכן לא היה לזה השפעה על תוצאות המיונים. בסוף היום חישבתי את המתאם בין הדרוג שלה לבין התוצאות של המועמדים.

התוצאה הדהימה את המפקדים – 0.6! (קורלציה גבוהה מאוד). סביר להניח שהיה לי מזל וכנראה שביום אחר היינו מקבלים תוצאה אחרת, אבל זו דוגמה מעולה לאחת מתוך שורה ארוכה של בעיות שהן הסיבה לתוקף הניבוי הנמוך של הריאיון.

אז מה עושים? יש כמה דרכים לשפר ראיון וכאן אתייחס לאחת מהן – נינוחות. יש מראיינים שמנסים להלחיץ מרואיינים, כדי לבחון את התגובה שלהם, אבל מראיינים טובים יוצרים נינוחות שמאפשרת למרואיין להיפתח ולהביא את עצמו לידי ביטוי וכך מעלים את תוקף הניבוי.

נינוחות בראיון מתחילה בדברים הפשוטים ביותר: סמול טוק בתחילת שיחה ("מצאת בקלות את המקום?", "הסתדרת טוב עם החניה?"), לחייך ולהנהן בזמן שהמרואיין מדבר ובתחילת השיחה, לייצר שיחה ולא ראיון חד כיווני וכן להביע הסכמה מידי פעם.

מדובר בעיקרון פשוט ומצוין להעלות את תוקף הניבוי של ראיונות אישיים.


עוז גוטרמן ניב פרן

עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.