משתף פוסט שכתב תובל רוזנווסר, חבר יקר, ממש מעורר מחשבה.
אנשי המחר, שאלה למחשבה, איך אנחנו נמנעים מההשוואה הבלתי נגמרת?
מזכיר לכם את הלייב שלנו מחר בערב, 16.4, 20:00, יהיה שווה...
קראתי עכשיו פוסט (באמת) נוגע ללב של בחורה שמיוסרת בגלל שהיא תופסת עצמה כבינונית- היא מעידה ע"כ שהיא לא טובה בשום דבר ולא יכולה להכיל את זה. כשקראתי את זה נזכרתי בספר של קרלו שטרנגר ז"ל שדיבר על התפיסה התרבותית שמובילה לאומללות הזו: בחברה המערבית המודרנית אנחנו מתחנכים ע"כ שאנחנו יכולים לעשות הכול ולהגשים כל חלום (כמו הפרסומת הידועה של נייקי- JUST DO IT). הבעיה בתפיסה הזו היא שאם אני לא מצליח להשיג את מה שאני רוצה אז זה בהכרח אשמתי. אם הייתי *באמת* רוצה אז הייתי יכול להשיג את זה. בנוסף, אנחנו רגילים לשפוט את עצמנו ואת הערך שלנו במונחים כמותיים (כמה כסף יש לנו/ כמה עוקבים,צפיות ולייקים יש לנו/ כמה פרסומים יש לנו אם אנחנו באקדמיה וכו..) ואם זה לא מספיק- בעידן הגלובלי קנה המידה להשוואה הוא עולמי. בגלל האינטרנט, הטלוויזיה בלווין ויותר ספציפית הרשתות החברתיות, הנערה הצעירה כבר לא תשווה את עצמה לשכנה, אלא לדוגמנית עם מיליוני העוקבים באינסטגרם, בעלים של חברה עסקית לא ישווה את ההישגים שלו לחברים שלו לתואר, אלא לחברות הבולטות בעולם- הסיכוי של רוב האנשים לצאת בסדר בהשוואות כאלה הוא קלוש, ורוב הסיכויים שאותן השוואות יאמללו אותנו.
שלושת הדברים שציין שטרנגר (האובססיה לסולמות דירוג ולשפוט את הערך שלנו ביחס לאחרים, קנה המידה הגלובלי ואמונת השווא כאילו אנחנו יכולים לעשות כל דבר אם רק נרצה מספיק) גורמים לכל כך הרבה אומללות וסבל מיותרים שרק היו נמנעים אם היינו מאמצים תפיסת 'אני מאמין' ואידיאילים תרבותיים סבירים יותר שמאפשרים לחוות תחושה של ערך עצמי ומשמעות גם אם לא נכנסנו לדירוג של היפים והנכונים, העשירים או המוצלחים. זו לדעתי אחת המשימות הכי חשובות שלנו בעידן הזה, להציג תפיסת נגד לתפיסה התרבותית השלטת והמעוותת הזו שמובילה לכזו אומללות.
ניב ועוז מזמינים אתכם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של אנשי המחר.
https://did.li/BLhrl