פרסמתי ביום כיפור. מאמר שעסק בראיה חילונית של משפחתנו את יום כיפור. הסברתי למה אנחנו בוחרים לצום ולקורא את התפילות למרות שאנחנו לא מאמינים שזה "ציווי האל".
כמובן שהמאמר יצר שצף של תגובות שנאה ואלימות:
"לא הבנתי מה יש לסמולנים גרמנים אתאיסטים מזוכיסטים לחפש במדינת היהודים מוכת הטרiר והמלחמות, חוץ מלעשות דווקא ולשחק לידי המחבלים כדי להשמיד את המדינה"
"איזה טמבל משכיל אתה"
"מצחיק אותי השימוש המזוייף בערכים היהודים"
לשמחתי חלק מהתגובות הקשות ביותר שכללו תיאורים מפורטים של המקומות שבהם אני ומשפחתי נבלה בגיהינום והסברים למה אני משתף פעולה עם מחבלים הורדו אחרי כמה שעות (לא יודע האם זו מדיניות של אתרי חדשות או סיבה אחרת).
המקרה שלי לא חריג, כל מי שמביעה עמדות בזירה בציבורית מכיר את רמת השנאה והאלימות המילולית. מיד נשלפות האשמות ב: סיוע לטרור, אנטישמיות, שנאת חרדים, איסלאמופוביה, גזענות, שנאת נשים, נאציות וכו' (בבקשה על תנכסו את זה לצד אחד במפה הפוליטית – זה פשוט לא נכון). במקום לענות תשובה אמיתית, קל יותר פשוט לבחור בכינויי גנאי.
אז מה עושים מול כזה כעס מול כזאת שנאה?
קודם כל, כשזה לא למטרה מועילה, פשוט לא נחשפים לשנאה – אין שום סיבה לקרוא תגובות למאמרים שאתם קוראים בעיתונות. בואו נודה בזה, אין שם באמת מידע, אלא בעיקר אלימות, אז למה שנרצה לחשוף את המוח שלנו לכל הזוהמה הזו? תגובות לאנשים אלימים הן אפילו מזיקות יותר – אני מבטיח לכם שאף אדם אלים לא קרא תשובה להערה שלו באינטרנט והשתכנע ש"אכן יש טעם לבחון את הדברים יותר לעומק ומעכשיו להשתמש בשפה עדינה ומועילה יותר".
שנית, מוסיפים בעצמנו כבוד ועומק לשיח – כל מאמר שלי לדוגמה עובר דרך חברי האהוב ארי שמעיר לי בכל פעם שלדעתו אני מתלהם ודרך אשתי שעושה לו תהליך דומה של סינון. אני משתדל להגיב בהרבה כבוד גם לאמירות הקשות ביותר – פשוט כי זה מועיל לי נפשית ומזכיר לי את הכיוון שלי. גם אנשים פה בקבוצה גרמו לי לשנות דברים שכתבתי עם יותר מידי סימני קריאה ולהפוך את הטון לקשוב יותר – תודה לכם (ובמיוחד לך @Shirley Shani)
שפה מתונה היא בסיס לחשיבה מעמיקה והיא כלי מצוין גם במשפחה וגם בעולם הניהולי – היכולת שלנו למתן את השיח, בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, היא מתנה לסביבה שלנו.
עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.