מי בארץ לא יודע להגיד לכם מה הפתרון המושלם לבעיות של מערכת החינוך?
אבל זאת בדיוק הבעיה.
אחד מתחומי המחקר שלי הוא שוק העבודה העתידי. בהרצאות בתואר שני לניהול מערכות חינוך הבאתי לסטודנטים מומחים לעתידנות בחינוך – ממשרד החינוך, מהאקדמיה ואפילו מהתקשורת – לכולם היו תשובות ברורות לגבי מה שהמערכת צריכה לעשות. אבל אם נעצור לרגע ונחשוב נגלה שאולי זו בדיוק הבעיה.
כל הפתרונות מציעים דרך שונה להפעיל את המערכת. אבל החשיבה על המערכת היא מחשבה על אחידות, על העבודה ב "top down" (שבה ההנהלה החכמה מכוונת את השטח). זו בדיוק הבעיה – בארגונים המצליחים ביותר הפתרונות באים מלמטה - מהשטח. כשמאפשרים לבית ספר ומורים את החופש לפעול בהתאם להשקפתם ותפיסתם דברים מדהימים מתחילים לקרות לבד. פתאום נגלה בתי ספר שעובדים לפי פרויקטים, בתי ספר של "makerspace", "בתי ספר יער" ועוד ועוד.
כאשר נותנים אמון בצוות, מגלים שאנשים נהיים יצירתיים. במצב הזה אנשים מחוברים למה שהם עושים. במצב הזה ייווצרו מאות ואולי אלפי פתרונות שונים. אין מי שיודע יותר טוב מהצוות מה מתאים לאוכלוסייה שאותה הוא מלמד. הדבר היפה הוא שכל זה כבר קורה היום בשטח – פשוט צריך לתמוך ולעודד והכי חשוב ללמוד לשחרר.
במקום לחפש "פתרון", אפשר לתת לשטח יותר אוטונומיה, יותר אפשרות לקבל החלטות, כפי שהיה בתחילת ההתיישבות הציונית, כשמעמד המורה היה גבוה יותר.
זו תפיסה שתופסת מגוון כעוצמה, כי מגוון הוא הבסיס ללמידה ולהתפתחות. אבל ראייה כזו מחייבת אמון באנשי השטח. במילים אחרות אמון ברמת השטח הוא הבסיס ליכולת לייצר מגוון.
בעולם המודרני הסוער, שלא מפסיק להשתנות לרגע, אי אפשר יותר לנהל "מלמעלה", פתרונות שבאים מהשטח הם הכרחיים להצלחה.
מתוך הראייה הזו גם בחרנו לחקור דווקא את אחד מסוגי החינוך השונים ביותר שיש – החינוך הביתי. חינוך ולימוד בלי בית ספר? אפשרי? למה החינוך הביתי בארץ ובעולם גדל כל כך?
עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.