זה ההבדל בין תחושה שמשהו חסר (צריך) לבין התחושה שאפשר להוסיף עוד (רוצה). לכן זה יוצר את ההבדל בין תחושת איום וחשש (צריך) לבין תחושת אפשרות להתפתחות וצמיחה נוספים (רוצה). כשלאנשים אין את מה שהם צריכים הם חשים מתח ומצוקה. קשה להיות בנינוחות, לקבל החלטות טובות ולהתפתח כשהצרכים הבסיסיים שלנו לא מקבלים מענה.
הביטוי "צריך" הוא לא רק מזיק, אלא כמעט תמיד גם שקרי: דברו עם אנשים והם יספרו לכם שהם צריכים מכונית חדשה וגם לסגור את העסקה וגם החליט סוף סוף לאיפה הם יוצאים לחופשה ועוד ועוד. הם לא. יש לנו צרכים בסיסיים מעטים מאוד – מזון, מקום מגורים וכו' – אם אתם קוראים את השורות האלה סיכוי גבוה מאוד שהצרכים הבסיסיים האלה לעולם לא יחסרו לכם. אנחנו כמובן גם רוצים ללכת למסעדה ולסרט ולנסוע לחו"ל, אבל זה תוספת על הצרכים הבסיסיים והמעטים שלנו. יש לנו גם צרכים רגשיים ששונים מאדם לאדם – להיות נאהבים, להתפתח, לסייע לאחרים, לחוש משמעות וכו'.
אתה לא צריך רכב חדש – אתה רוצה אותו וההבדל הוא משמעותי. את לא צריכה שהיא תבין ש... את רוצה את זה וההבדל הזה משפיע על איכות חייך. כשאנשים משכנעים את עצמם שהם "צריכים" דברים הם מתחילים להיות מאוימים מהאפשרות שהוא לא יקרה. ברגע שמרגישים מאוימים הורמונים של לחץ ומחשבות של לחץ נוצרים. הגוף נכנס למצב של "fight or flight" ואז אנחנו נעשים נוקשים יותר, מעט אגרסיביים יותר, פחות יצירתיים ובעיקר הרבה פחות נהנים. האבסורד הוא שמדובר באיום מדומיין – האמת היא שאם לא אקבל את הקידום לא יקרה כלום. אולי יהיה קידומים אחרים, אולי אמצא משהו יותר טוב ואולי הקידום בכלל יפגע באושר שלי. כן, אני רוצה את הקידום ומתאמץ בשבילו, אבל ההבדל בין רוצה וצריך הוא בדיוק השאלה האם אני מתאמץ בחופשיות, בתחושת משחק או נמצא בתחושת איום וחרדה.
זה נכון כמעט לכל דבר בחיינו. לדוגמה זו אחת היתרונות של צניעות חומרית. כשמטיילים בצניעות מרגישים שכמעט ולא צריך כלום – תן לי מיטה ואוכל במכולת והכל מצוין – אני אעשה גם הרבה יותר – אבל זה הכל מבחינתי "צ'ופרים" – דברים שאני רוצה ולא "צריך" ולכן אני לא ארגיש מצוקה כשאין לי אותם או אם משהו לא יסתדר. כשאנשים מרגישים שהם רוצים בן/בת זוג ולא צריכים אותם הם מתנהלים הרבה יותר בחופשיות ובקלילות בדייטים והסיכוי שלהם למצוא בן/בת זוג עולים. במשא ומתן כשאנשים מרגישים שהם צריכים/חייבים לסגור/אסור להם להפסיד הם נהיים נוקשים, מראים סימני נזקקות והסיכוי שלהם לסגור יורד.
ההבדל בין רוצה וצריך הוא לא רק בשפה – השפה היא אמנם כלי מעולה, אבל בסוף ההבדל הוא בתפיסה. האם אנחנו חיים בתחושה של חוסר ומצוקה או בתחושה של שפע. אני כל הזמן נתקל בתחושה ציבורית עמוקה ומושרשת תרבותית בישראל של חוסר ומצוקה במקומות שאני רואה שפע ועושר.
אז שתהיה לאנשי המחר שנה של שגשוג וצמיחה מתוך רצון ולא מתוך צורך, מתוך תחושת מסוגלות ושפע ולא מתוך תחושת מחסור ומצוקה. שנה טובה.
עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.