השבוע הייתי באחד המקומות הכי אופטימיים ומשמחים שפגשתי: בית הספר היסודי רונה רמון לחינוך מיוחד. רוב ההרצאות שלי הן לחברות הי טק ולתעשייה, אבל המפגשים שהכי מחממים לי את הלב מתרחשים בביתי ספר. בית הספר מיועד לילדים על הרצף האוטיסטי בתפקוד נמוך - צוות בית הספר כולל בערך 75 נשות ואנשי חינוך. הם אנשים שאכפת להם, שמבינים את השליחות ושרוצים ללמוד ולהתפתח.
הכיתות מזמינות וחמות ובית הספר צבעוני ושמח. בכל כיתה לומדים כשמונה ילדים ובכל כיתה יש צוות של כארבעה (לרוב 2 נמצאים כי הימים ארוכים).
ישבתי שם ונמלאתי בהכרת תודה. הכרת תודה לחיות בחברה שבוחרת להחזיק 4 אנשים במשרה מלאה על שמונה ילדים (בפועל זה הרבה יותר כי יש גם יועצים ופסיכולוגים והנהלה ומזכירות ופיקוח וכו') - זה השקעה כלכלית ואנושית עצומה וכל כך לא ברורה מאליו. הכרת תודה לצוות המקסים והכרת תודה ליכולת לתרום ולו מעט לפרויקט המדהים הזה.
(אם עולה לכם הרצון מיד להגיב שיש גם הרבה מה לשפר, אז אני מציע לכם, רק מציע, לעצור לרגע ולהנות מהדבר המקסים שיש לנו ביד. אתם ממש צודקים שיש המון מה לשפר, אבל הנטייה הזו להגיב מיד ב"מה לא בסדר" על כל אמירה חיובית היא נזק ישיר לאושר של אנשים והיא גם פוגעת ביכולת שלהם לנסות לשפר את המציאות סביבנו.)
תודה לתמי המנהלת ולצוות המקסים על הרבה רגעים של הכרת תודה ושמחה במקום האופטימי שבו אתם עובדים.
(בתמונה שי קטן שתמי המנהלת חילקה לכל העובדים וביקשתי ממנה רשות להראות לכולם) עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.
