הבת שלי בחרה לא ללמוד לבגרויות ובמקומן ללמוד לתואר ראשון. בשבוע שעבר היא סיימה את התואר בהצטיינות יתרה ובעוד חודש היא מתחילה שנת שירות. סיום הלימודים שלה גרם לי לחשוב שוב את אותה המחשבה על מבחני הבגרות – למה הם בעצם מועילים? תמיד הרגשתי שבזבזתי שנתיים על הבגרויות. אלו שנתיים כל כך קריטיות להתפתחות וכל כך הרבה נערים מקדישים כמעט את כולן למרדף אחרי מבחנים במקום לפעילות משמעותית ומספקת.
האם מדובר בשנתיים שנועדו רק להיות כרטיס כניסה לאקדמיה? אין מטרה אחרת? כל שלב בחיי ידעתי "למה" אני עושה וגם היום הייתי בוחר לעשות – חוץ מהבגרויות. בצבא הרגשתי שתרמתי למדינה שלי והייתי מסופק, בלימודים ובהקמת החברה שלי הרגשתי שאני מתפתח ותורם הרבה לאחרים. אבל מה קיבלתי מהבגרויות? בכל מקרה אני כמעט לא זוכר מהן כלום. בכל מקרה אחרי הצבא הייתי צריך להשלים כמה בגרויות. למעשה היום אני יודע שהייתי יכול במקום ההשלמות פשוט לעשות אפיק מעבר ולגשת ישר לתואר או אם הייתי רוצה אפילו לעשות תואר לפני הצבא.
הייתי בטוח שזו רק מחשבה שלי, אבל כששיתפתי מנהלים ועובדים בהרצאות שאני עושה בארגונים וגם סטודנטים לתואר ראשון ושני בקורסים אקדמיים, גיליתי שהרוב הגדול מרגישים בדיוק כמוני. האם יכול להיות שזה מה שעושים פשוט כי זה מה שכולם עושים?
אני שומע מכל כך הרבה אנשים ביקורת מוצדקת על הבגרויות, אבל מצד שני, לצערי עדיין לא שמעתי על אלטרנטיבה טובה לבגרויות. לפחות לא אלטרנטיבה שמתאימה לרוב בני הנוער. אפיק מעבר או מסגרות אחרות מתאימים לנערים מסוימים ודורשים הרבה תמיכה – לא מדובר באמת בפתרון שיכול להתאים לכולם.
במילים אחרות אולי יש לי פתרונות ברמת הילדים שלי, אבל אין לי שום רעיון למה אפשר לעשות ברמה רחבה יותר.
אנשי המחר, האם גם אתם מרגישים כך לגבי הבגרויות? אם כן, האם בכלל יש אפשרות לוותר על הבגרויות? מה הייתם עושים במקום הבגרויות?
עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.