אז חיפשנו גן לילד בגיל 3. מפה לשם הגענו לגן מושלם – גן יוקרתי, עם כמות קטנה יחסית של ילדים, במרכז, במרחק נסיעה סביר והכי חשוב – הילד יכול להיכנס אליו בגיל 3 ולצאת בגיל 6 בלי משברי המעבר כל שנה, ויש בו מקום לשנה הבאה – ממש זכייה בלוטו, חשבתי.
כבר בכניסה לגן, מעבר לאיזו תחושה עמומה, זה היה מדהים – ילדים עצמאיים, מנומסים ואדיבים, מדברים עברית ואנגלית, פונים אליך עם ביטחון עצמי (מבוגר זר שהם לא מכירים) ומביעים את עצמם ברמה מאד גבוהה. הגן נקי מאד, פינות יצירה במגוון רחב פזורות בכל המרחב והילדים עוברים ביניהם כרצונם ומעסיקים את עצמם, כל אחד בקצב שלו ולפי תחומי העניין שלו כשהצוות החינוכי עובר ביניהם, מסייע, תומך ומסביר.
אחרי רבע שעה באמת מעוררת השראה של שיחה עם הגננת, המטפלות והילדים התחושה העמומה שהייתה לי מההתחלה הלכה וגברה – משהו מאד לא בסדר.
רק כשיצאנו והלכנו לכיוון האוטו, סוף סוף הבנתי מה הבעיה – היינו בגן כמעט 20 דקות, ובכל הזמן הזה אפילו ילד אחד לא צחק. 20 ילדים, 20 דקות, אלה 400 דקות של ילדות – אפילו לא צחוק אחד! וגם מעט מאד מגע וחיבוקים.
אני חושב שיש לנו נטייה קבועה לתעדף את הטפל על פני העיקר – כמה חוגים יש בגן, מה גודל החצר, כמה שפות מדברים בו, מה השיטה הפדגוגית וכו'. האמת שכאיש חינוך לא כל כך אכפת לי מכל הדברים האלה, הם לא מאד חשובים - חשוב לי שהילד שלי יצחק הרבה, שיהיה שמח בגן שיקבל הרבה חום ואהבה... אנגלית הוא כנראה ידע ככה או ככה, לשמוח יותר קשה ללמד. איך זה מתנהל בגן של הילדים שלכם? איך בחרתם גן? אשמח לחכמת ההמונים.
ניב פרן ועוז גוטרמן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.