כשהבת שלי ניצן הייתה בת 11 היא אמרה לי שיש לה רעיון לספר. שאלתי אותה על הרעיון והיא סיפרה סיפור שהיה מעט פנטזיה ומעט מדע בדיוני ושונה מכל מה שהכרתי.
הצעתי לה לכתוב את הפרק הראשון. היא כתבה והוא היה חלש מאוד – שמלצי, שטוח ומאוד בנאלי. התחלנו לקרוא ביחד התחלות של ספרים ונסות לנתח ולהבין ביחד מה הופך אותן למעולות יותר או פחות. קראנו ביחד שירים כדי להבין את היכולת להעביר מסר בצורה קצרה ומרוכזת. אמרתי לה שהפרק מזכיר לי את השיר "נשים כותבות שירה" של יונה וולך והיו לנו שיחות ארוכות על זה. טיילנו הרבה על המדרכה וחשבנו ביחד.
היא כתבה את הפרק שוב ושוב ושוב וכל פעם דיברנו. כשהפרק היה בשל היא עברה לפרק השני ובו היא הפתיע אותי במחשבות ורעיונות מקוריים ושונים ממה שחשבתי שהיא תכתוב. וכך התקדמנו במשך שנתיים. היו פרקים שנכתבו בשבוע והיו שלקחו כמעט חצי שנה, אבל אחרי שנתיים היה לה ספר מוכן ביד – ספר מרתק ושונה מכל סיפור אחר.
אבל הכתיבה היא רק שלב אחד. לקחה עוד שנה להפיק את הספר. היא עבדה עם העורך שערך את הספרים שלי ואז העבירה את הספר הגהה ואז עבדה על העימוד מול המעמדת ובסוף גם יצרה את עיצוב לספר.
השבוע הגיעו אלינו כל העותקים של ההדפסה הראשונה וניצן האהובה שלנו לא ידעה את נפשה מרוב שמחה.
הפרויקט הזה לא רק הקפיץ את יכולת הכתיבה שלה, את היכולת שלה לנהל פרויקט מורכב, לעבוד מול אנשי מקצוע ולהתמודד עם בעיות – מעל לכל הוא גרם לה לתחושה שיש לה קול מיוחד שלה ושאם היא משקיעה הרבה מאמץ היא יכולה לממש את החזון שלה.
בהרגשה שלי הפרויקט הזה הדגים לכל מי שהיה מעורב בו שהגשמת חלומות היא אכן מיומנות נלמדת.
ניב ועוז מזמינים אתכם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של אנשי המחר.
https://did.li/BLhrl