אחת האלימויות היותר חריפות, יותר מזיקות ופחות מדוברות, היא האלימות שלנו כלפי עצמינו. כמה אנשים אתם מכירים שנוטים ברמה היומיומית לשיח מקטין, נוזף ו/או מזלזל כלפי עצמם?
למה אני אידיוט? איזו סתומה אני! איך יכולתי לעשות את זה? מה הבעיה שלי? איזו אמא גרועה אני! ועוד ועוד.
כמה בעיות ונזקים יוצר השיח הזה – קשה לתאר.
הבעיה הראשונה שאנחנו לעיתים קרובות מצדיקים מול עצמינו את השיח הזה, ולפעמים אפילו חושבים שהוא מועיל. כלומר, אנחנו גם לא מודעים לעיוות החשיבה (לא, אני לא אידיוט, לפחות לא רוב הזמן ) וגם, אנחנו מניחים, בטעות, שאם אני אהיה קשה עם עצמי אני סוף סוף אלמד לא לחזור על טעויות העבר, ואתקדם לעתיד טוב יותר.
ההיפך הוא הנכון – מחקרים רבים מראים לנו שהלקאה עצמית, לא רק שלא עוזרת להפסיק את ההתנהגות הלא רצויה, אלא נוטה לגרום לה לחזור יותר פעמים בעתיד. הפרדוקס הגדול הוא שהשיח המעוות הזה מנציח את עצמו ובורא בדיוק את העתיד ממנו הוא מנסה להימנע.
בעיה נוספת שיש לשיח הזה היא שרובו הופך ללא מודע – אנחנו מבצעים את האלימות הזו כלפי עצמינו כמה פעמים ביום, עד כדי כך שזה הופך להרגל מחשבתי.
תארו לעצמכם שמישהו אחר היה מקטין אתכם ומוריד לכם את הביטחון העצמי כמה פעמים ביום – אני בטוח שהייתם תופסים ממנו מרחק או גורמים לו להפסיק – אבל כשאנחנו עושים את זה לעצמינו...
ניב פרן ועוז גוטרמן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.