כמי שמרצה הרבה, גם היום נהגתי בכבישי ישראל והרגשתי שאני נלחם על חיי.
כל רגע מישהו חותך באגרסיביות, מישהו מצפצף בעצבים, שני נהגים רבים בצעקות עם ווריד מנופח במצח (דנים בשאלה הפילוסופית מי יותר זבל של בן אדם).
וגם המעטפת לא מסייעת, פקקים מטורפים, נסיעה שעד לא מזמן היתה לוקחת 30 דקות לוקחת 50, המון תאונות, אין תחבורה ציבורית יעילה...
ושלא יובן אחרת, גם אני לא גדול הצדיקים, אבל שוב שאלתי את עצמי – למה זה ככה?
הרי רובנו נהגנו באירופה, נהגנו בארה"ב – לא דומה. גם היוונים הם ים-תיכוניים ועדיין הנסיעה בכבישים שם ממש עם חשד להנאה.
אז הינה התשובה לדעתי – המיומנות הכי חשובה בנהיגה בכביש היא היכולת לוותר.
ועם יש משהו שהחברה הישראלית נעשית פחות ופחות טובה בו הוא זה – לוותר אחד לשני.
מי שמוותר הוא פראייר, מי שמוותר הוא חלש, ולכן בצדק "נדרס" ע"י החזקים, מי שמוותר אין סיכוי שיצליח בחיים, מי שמוותר אז לא סופרים אותו.
אנחנו חיים בתרבות שמלמדת אותנו שוויתור הוא הפגנת חולשה, אז כל אחד נוהג ברכב שלו כאילו הוא בדיוק כרגע במשא ומתן על כבודו העצמי.
אנשי המחר, גם אתם חווים את זה כמוני? מה אתם חושבים? יש לכם הסברים אחרים?
וחוץ מזה, למה יש כל כך הרבה פקקים? לא סיכמנו שעכשיו בעקבות הקורונה אנשים עובדים שליש מהזמן מהבית? אשמח לחכמתכם.
ניב פרן ועוז גוטרמן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.