כת הפוליטיקלי קורקט והמוות של השיח הציבורי:

הכוח המרכזי שמונע היום דיון ציבורי אמיתי בחברה הישראלית ומניע שיח רדוד ואלים הוא כת הפוליטיקלי קורקט שהשתלטה על השיחה שלנו במסווה של התנגדות לגזענות.

כת הפוליטיקלי קורקט מגדירה כל הכללה כפסולה מיסודה, כי "אין הכללות וכולנו רק אינדיבידואלים". על פי ההשקפה הזו כל התייחסות לאדם כחלק מקבוצה היא גזענית ושגויה.

התפיסה של הפוליטיקלי קורקט השתלטה על מערכות התקשורת ואפילו על השיח ברשתות החברתיות וגרמה להתעלמות מכל שייכות קבוצתית ומכל התייחסות לתרבות ולחברה.

הבעיה היא שבמציאות תרבות היא אחד הגורמים החשובים והמרכזיים ביותר בחיים האנושיים. במילים אחרות התעלמות משייכות קבוצתית היא התעלמות מהמציאות.

למרות שכל עץ הוא שונה, ראוי ואפילו חשוב לדבר גם על היער.

כן לגיטימי ואפילו חשוב לבקר את החברה הערבית, החרדית, החילונית, הדרוזית או הדתית-לאומית.

אבל כל ביקורת על תפיסה תרבותית הופכת מיד לצעקות "גזענות" (אלא אם זו ביקורת על המערב ובעיקר על ארה"ב, ואז לפי כת הפוליטיקלי קורקט זה לגיטימי ואף רצוי).

אבל שיח על תרבות אינו גזענות. גזענות מתייחסת למוצא ביולוגי – האם אני שחור, לבן, יהודי או ערבי. תרבות מתייחסת לערכים ולתפיסות שאיתם גדלתי ואני בוחר שימשיכו לפעום בי (בין אם במודע ובין אם לא).

לגיטימי וגם חשוב לדבר על כך שיש בחברה הערבית לגיטימציה לאלימות ולאפליה כלפי נשים, לגיטימי וחשוב לדבר על הנפרדות וחוסר הנכונות לקיים שיח אצל החברה החרדית. וכן, גם לגיטימי לדבר על בעיית היעדר המחוברות והערכיות בחברה החילונית. נכון שזה לא מייצג את כולם וברור שזו הכללה, אבל זה בדיוק העניין עם תופעה תרבותית. גם התייחסות לכלל ולמגמה חשובה, חשובה מאוד.

לפני כמה חודשים פרסמתי פוסט שבו ביקרתי את המדינה על הטיפול בחינוך החרדי ועל העובדה שהיא מממנת מצב שבו לרבע מתלמידי בתי הספר היסודיים בישראל אין את המיומנויות הבסיסיות לחיים בחברה המודרנית.

אני אוהב ביקורת. אני תמיד מזמין את הסטודנטיות והסטודנטים שלי לחלוק עליי, ומודה להם כשזה קורה. דיון הוא דבר מעולה, ועדיין נדהמתי מכמות תגובות השטנה והכעס שקיבלתי על עצם העיסוק בתחום. לא העברתי שום ביקורת על החרדים ואני רואה בהם ציבור חיובי וחשוב, אבל עצם העיסוק בנושא היה מספיק כדי לעורר תהומות של שטנה. היו כאלה שמייד תייגו אותי כ"גזעני" וכ"שונא חרדים" בלי אפילו לקרוא את הדברים שכתבתי.

זה בדיוק מה שקורה כשאנשים מפנימים את ערכי הפוליטיקלי קורקט, ומסרבים לכל דיון שיש בו רמז לביקורת על קבוצה חברתית. חברה, ערכים ותרבות צריכים להיות על השולחן, מתוך אהבה וכבוד, ללא שום חשש לעסוק בנושאים כואבים.