בשבוע שעבר נגשה אלי סטודנטית בסוף הרצאה וסיפרה לי בדמעות שהיא לא יודעת מה לעשות – הילד שלה סובל מבריונות קשה מבית הספר, הוא פוחד ללכת ללימודים, הוא מתחנן כל בוקר בדמעות להישאר בבית. היא בכתה כששיתפה במקרה שבו הייתה צריכה לדחוף אותו בכוח מעבר לשער והשומר נעל אחריו את הדלת.
גם אני בכיתי.
הנתונים לגבי בריוניות רבים וקשים. ההשפעות הבריאותיות הן ארוכות טווח – גם ברמה הנפשית וגם ברמה הפיזיולוגית. מצב של פחד תמידי לאורך זמן משנה ברמה הפיזית את תפקוד המוח. במילים אחרות במחקרי אורך, ניתן לראות עלייה בסיכון בקרב ילדים שסבלו מבריונות בסיכון לסרטן, מחלות לב, סכרת, השמנת יתר וכו'.
למה? למה הילדים המתעללים לא נשלחים מיידית הביתה? היא סיפרה שהמורות והמנהלת הסבירו לה שיש לילדים האלה בעיות ושצריך להבין את הקושי שלהם.
זה לא רק המנהלות – יש היום טרנד של הגנה על התוקפנים והאלימים. הרי "אין ילדים רעים, רק ילדים שרע להם". נכון לסייע לכל ילד ולא משנה מה עשה (במשך שנים עבדתי עם נוער בסיכון, כולל עם נוער עם רקע עברייני), אבל הרצון לסייע לא יכול לבוא על חשבון הגנה על הקורבן. חז"ל אומרים: "מי שמרחם על אכזריים סופו מתאכזר לרחמנים". חשוב להדגיש, יש מקום לסייע גם לגברים מוכים וגם לאנסים וגם לרוצחים, אבל רק בתנאי שקודם מגינים על הקורבנות.
הגישה הזאת, של להבין את האלימים, במקום להגן בנחרצות על הקורבנות, יוצרת מצב שלמערכת אין כלים לטפל באלימות.
למה? למה ילדים שלנו צריכים ללכת לסביבה אלימה? לסביבה שאנחנו יודעים שפוגעת בהתפתחות שלהם?
אנשי המחר, האם התמודדתם עם בריונות בעצמכם או כהורים? מה עזר לכם להתמודד?
עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.