דמיינו שכבר שבועות אתם מנסים לרזות (בימי משבר הקורונה להרבה אנשים זה לא קשה במיוחד) ואחרי כמה שבועות של מאמץ עילאי אתם מגיעים למעבדת מחקר ומסבירים לכם שבעוד רגע תצטרכו לאכול שוקולד וחטיפים משמינים אחרים, וכל זה למען המדע.
זה בדיוק מה שקרה לקבוצת נשים צעירות, כולן חברות בקבוצת הרזיה, שהגיעו לקחת חלק במחקר, שנאמר להן שבוחן את "הנוירולוגיה של בלוטות הטעם". הוסבר להן שהן יקבלו שלושה סוגי חטיפים, הן יכולות לאכול כמה שהן רוצות והן צריכות לדרג, בכמה קריטריונים, את הטעם של החטיפים.
הנשים לא ידעו שהמחקר כלל לא עסק בטעמים ולמעשה אף אחד לא התעניין בדרוג שלהן. לחצי מהנשים נאמר לפני ה"טעימה" – זה בסדר לאכול דברים משמינים לפעמים, אל תהיי קשה עם עצמך, כל אחד אוכל דברים שהוא לא תכנן מידי פעם – החוקרים בעצם השפיעו על הקול הפנימי שלהן. לחצי השני לא נאמר דבר.
מה שהחוקרים בדקו בפועל, הוא כמה הנשים "טעמו" במחקר – בלי שהן ידעו החוקרים שקלו את הצלחות לפני ואחרי שהנשים טעמו מהן.
המחקר, כמו מחקרים על סיגריות, אלכוהול וכמעט כל התמכרות אחרת, הראה שנשים שקיבלו תירוץ לקבל את עצמן ללא רגשות אשמה, אכלו משמעותית פחות.
לאור הממצאים האלה, תשאלו את עצמכם, בכל פעם שאתם עושים דברים שלא הייתם רוצים (אוכלים משהו שלא תכננתם, צופים בטלוויזיה או ביוטיוב כשהייתם צריכים לעבוד או צועקים על בן זוג למרות שברור לכם שזה לא בסדר) מה הקול הפנימי שלכם? האם הוא דומה להורה מתעלל (איזה אפס אתה! שום נכשלת! אתה כזה גרוע!) או להורה תומך ואוהב (קורה לכל אחד, אני סומך אליך ויודע שאתה יכול להשתפר). מחקר אחרי מחקר מגלים לנו שלקול פנימי של הורה מתעלל יש את אותה ההשפעה של הורה מתעלל – הוא מוריד מוטיבציה ומקטין את הסיכוי להשתפרות ושינוי.
אז שיהיה לכם יום מקסים – מלא בקולות פנימיים של הורה תומך ואוהב
ניב פרן ועוז גוטרמן מזמינים אתכן.ם לראות את כל הפוסטים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.