שנת הלימודים התחילה והילדים חוזרים ללמוד בבתי הספר. יש ניצנים של שינוי, אבל רוב מוחלט של הילדים בישראל ילמדו בדרך כמעט זהה להורים שלהם, לסבא וסבתא שלהם ואולי גם לסבא וסבתא של ההורים שלהם. למה? למה בעולם שכלום לא נשאר בו זהה ילדים עדיין לומדים בכיתות חד גילאיות, בקבוצות של 20 עד 40 ילדים, עם לוח (פה יש התפתחות מדהימה – במקום גיר יש טוש מחיק) חומר שקבע משרד החינוך, מבחנים בסוף השנה וציונים שהם מקבלים בתעודה. למה?
אין שום סיבה חוץ מצרות אופקים. יש ניצנים של שינוי והם מגיעים מהשטח – מהורים שמבינים שהמציאות הזאת לא רלוונטית ולמעשה אפילו מזיקה לילדים, ממורים ומנהלות בעלי חזון ואומץ שמבקשים לשנות ויוצרים מציאות אחרת – אבל הרוב נשאר באותו הפורמט.
אני חולם על מערכת אחרת – אני חולם על מרחב למידה שמחליף את בית הספר, מרחב למידה שפתוח מ 7 בבוקר עד 7 בערב ויש בו חוגים והעשרה. מרחב למידה רב גילאי שפועל לפי פרויקטים. מרחב למידה שבו אפשר ללמוד בהרבה דרכים: בשיעורים פרונטליים, בקבוצות עבודה, בחדרי שקט ללמידה אישית, באמצעות תוכנות מחשב, באמצעות חניכה וכו'. מרחב למידה שבו לא כולם לומדים באופן אחיד, אלא כל ילדה ונער מתאימים את הלמידה לאופן שבו הם מתפקדים בצורה הטובה ביותר. אני חולם על מערכת שבה משרד החינוך לא מכתיב את החומר, אלא נותן חופש למורים ומנהלים בשטח לקבוע באופן מלא לחלוטין מה לומדים ואיך לומדים.
הבעיה היא לא כסף – הבעיה היא שמרנות. אפשר לבנות מערכת שכזאת ללא שום תוספת תקציב. אפשר, אבל זה דורש שמספיק אנשים יחלמו, שמספיק אנשים ידרשו מערכת אחרת.
עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.