רגע של הורות מהשבוע האחרון:

עבדתי במרץ על המחשב ברכבת. אני מאוד אוהב את הנסיעות ברכבת או באוטובוס, בשבילי הן זמן עבודה משובח.

בספסל בצד השני של המעבר ישבו זו מול זו אמא ובת שנראתה בת 14.

"אולי תעשי את התרגילים עכשיו" אמרה האם בקול משתדל.

"די, אמא די, אמרתי לך שלא בא לי!" ענתה הבת בנחרצות ובלי להרים את המבט מהטלפון.

"אבל מה זה משנה אם עכשיו או עוד חצי שעה?" ניסתה שוב האם.

"לי זה משנה, בסדר?!" ענתה הנערה בנזיפה וכל אחת מהן שקעה חזרה בטלפון שלה.

השיחה צרמה לי. כשהורים מאפשרים לילדים להתנהג באלימות. גם הם, אבל בעיקר הילדים נפגעים. התירוץ של גיל ההתבגרות לא רלוונטי. במקרה הזה מדובר באלימות מילולית, כזו שאסור לקבל.

אבל אני רגיל למקרים שכאלה ובוודאי שלא חס וחלילה מתערב. פשוט המשכתי בעבודתי.

אחרי שתי דקות צלצל הטלפון של האם ופתאום היא אימצה את הטון וההבעה של הבת:

"טוב אמא אמרתי לך שאת לוחצת על זה במחשב, לא?!"

"טוב אמא זה לא מתאים אני ברכבת, אין לי כוח לזה"

"טוב אמא ביי אני מנתקת"

השיחה הסתיימה ועניין אותי הקשר בין השיחות. לא הכרתי את המשפחה או הנסיבות, אבל הדמיון בטונים ובניסוח היה מרתק ומי יודע, אולי אפילו לא מקרי.

עוז גוטרמן וניב פרן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.