אנשי המחר,
מי מאתנו לא חשב/ה על הילדים שלה/ו את אחד מהמשפטים הבאים?
"הוא לא אוכל מספיק בריא"
"אין לו מספיק חברים"
"היא שמנה מדי"
"הוא נמוך מדי"
"אין לה מספיק בטחון עצמי"
"למה כל שאר הילדים בגילה... והיא לא?"
את המשפטים האלה ועוד רבים אני שומע כל הזמן מהורים שמדברים איתי.
ברור שדאגה לילדים שלנו היא דבר טבעי, אבל מה קורה כשזו הופכת למחשבה יומיומית?
מה קורה כשהרצון הזה שיהיה טוב לילד שלנו מייצר דווקא את הדבר ההפוך – לחץ וחרדה בתא המשפחתי?
בואו רגע נדבר על צניעות – בשני היבטים.
צניעות ראשונה – אנחנו מניחים שאנחנו יודעים מה טוב לילד אבל האמת שאנחנו לא: מאיפה אני יודע שזה שהילדה שלי היא, נניח, שמנה (או כל דבר אחר), זה לא מה שדווקא יבנה לה חוסן ותעצומות נפש שיעזרו לה מאד כאדם בוגר? האם האנשים הכי מאושרים/מצליחים שאני מכיר היו הילדים הכי "נורמליים" בגן/בכיתה? (רמז – במקרים רבים מאד לא).
צניעות שנייה – אנחנו מניחים שזה בשליטה שלנו אבל האמת בהרבה מקרים שזה לא: אנחנו מכירים מהמחקרים שהרכיב הגנטי בהתפתחות ילדינו הוא עצום. לא רק אם הילד נמוך או שמן, גם היבטים באופי כמו בטחון עצמי, ביישנות, שמחת חיים, נטייה מינית, יחסי אנוש, הם בעלי רכיב גנטי משמעותי מאד.
גם החלק שהוא לא גנטי לעיתים קרובות מושפע מדברים שאין לנו שליטה מלאה עליהם כמו חברת השווים, הרצון החופשי של הילד, סביבת המחייה, ועוד.
אז מה הטעם בלחיות חלק גדול מהחיים בדאגה, חרדה וייסורי מצפון, שלעיתים קרובות פוגעים באיכות החיים שלנו ושל הילדים שלנו יותר מהסיבות שלהם?
כרגיל, אני פונה לחוכמת אנשי המחר, מה העצות שלכם? איך מווסתים את החרדה והדאגה ההורית? איך גורמים להורים להיות יותר צנועים ולשחרר מעצמם את ייסורי המצפון?
ניב פרן ועוז גוטרמן מזמינים אתכם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.